מאת: עו"ד ירון טבצ'ניק, 1.3.12
יש נטייה הן בקרב המעסיקים והן בקרב העובדים לבלבל בין שני ההבדלים לעניין דמי הבראה. האבחנה בין תשלום הבראה לבין פדיון דמי הבראה קשה ואף דקה. נעמוד על ההבדלים ונראה כיצד ההבדל בין המונחים משפיע על שיעור התשלום במקרה של דרישת תשלום. חיוב המעסיק לתשלום דמי הבראה נקבע בהסכם קיבוצי שהורחב על כל העובדים במשק. בעבר, העובד היה צריך להוכיח ששהה בבית הבראה או בכל סוג נופש אחר. כיום, אין חובת לשהות בפועל בנופש על-מנת להקים את הזכות. בהסכם הקיבוצי נקבע, כי תקופת ההתיישנות לתשלום דמי הבראה היא עד שנתיים לאחר ניתוק היחסים. לעומת תקופת התיישנות זו, קיים "חוק ההתיישנות" כללי שקובע, כי תקופת התיישנות היא עד שבע שנים מיום שבו נולדה העילה. ומכן האבחנה. הנטייה לחשוב כי תקופת ההתיישנות לתשלום דמי הבראה היא עד שנתיים. אך יש לזכור כי בהתאם לפסיקה בבית הדין הארצי 1423/04 מיום 7.4.05, ובבית הדין לעבודה 300315/99 מיום 22.9.05, ניתנה אבחנה מבדלת בין שני המנוחים. הוראת צו ההרחבה לעניין דמי הבראה קובעת, כי לאחר שנותקו יחסי עובד ומעביד, העובד יהא זכאי לדמי הבראה לתקופה של שנתיים שקדמו לסיום עבודתו. ההוראה למעשה אינה תוחמת את תקופת ההתיישנות לתשלום דמי הבראה, אלא תוחמת את הדרישה לתשלום פדיון דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד. אין הוראה ברורה וחד משמעית לתקופת ההתיישנות לתשלום דמי הבראה ומכן ניתן לומר וכפי שקבעו שופטי בית הדין הארצי, שדרישת תשלום דמי הבראה בתקופת העבודה בין עובד למעביד היא עד שבע שנים. אבל אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר ניתוק היחסים, דרישת התשלום היא עד שנתיים האחרונות שלאחר הניתוק.